The Man Who Dreamed Books

 

על מנת להבין את הרקע של הסרט הדוקומנטרי “האיש שחלם ספרים” צריך לבקר ביפו שלפני 1948. קודם כל, ובניגוד למה שנהוג לספר היום על כך שפלסטין הייתה שוממה וכפרית, יפו הייתה עיר ערבית משגשגת. היו בה מספר בתי קולנוע, תיאטרון, אולם קונצרטים, הוצאות לאור, בתי דפוס לספרים ועיתונים, חיי בילוי, חברה – בקיצור – תרבות. כל המוסדות הללו נעלמו עם תום המלחמה והעיר הפכה לעיי חורבות. העושר התרבותי גווע, הספרים שהיו בבתים הפרטיים ובספריות נעלמו… 55 שנה לא הייתה חנות ספרים ביפו, עד שבשנת 2003 פתחו מישל אל-רהב ועדינה לי את בית הקפה וחנות הספרים “קפה יאפא”.

הסרט הדוקומנטרי “האיש שחלם ספרים” נע בשלושה ערוצי עלילה מקבילים. העלילה המרכזית מלווה את מישל אל-רהב וטוני קופטי במסעם העיקש (ולעיתים אבסורדי) להביא ספרים בשפה הערבית עבור הלקוחות של קפה יאפא. צריך להבין שזו החנות היחידה שמוכרת ספרים בערבית בכל מרכז הארץ, וגם בשאר הארץ מגוון הספרים מצומצם ותלוי בכמה בעלי עסקים בודדים וביבואן מורשה אחד. מישל וטוני נוסעים לירושלים, לחיפה, לרהט ולנצרת ואוספים ספרים, אבל עדיין ההיצע עלוב והם מחליטים לנסוע עד לתערוכת הספרים בקהיר על מנת להביא ספרים חדשים. העניין הוא שספרים רבים מודפסים בארצות המוגדרות “ארצות אויב” ובשל חוק מנדטורי אסור לייבא אותם לארץ. מישל וטוני נאלצים להבריח את ספרים במעברי הגבול. לפעמים הם נתפסים (והספרים מוחרמים) ולפעמים הם מצליחים לעבור איתם. מיותר לציין שהתהליך מסוכן ולא כלכלי. על מנת לנסות ולשנות את המצב הם פונים לארגון “עדאלה” לזכויות אדם, ובודקים אפשרות לשנות את החוק, כפי שניסה לעשות בעבר עבאסי היבואן מחיפה, שניהל משפט מול המדינה ולבסוף נכשל בחקיקה אבל זכה לקבל אישור בלעדי. האם הם יצליחו? לא בטוח. חברי הכנסת הערבים עסוקים בדברים אחרים והמדינה עצמה אדישה למצב האוכלוסייה הערבית. המסע העיקש והבלתי אפשרי להשגת הספרים בערבית מהווה את עמוד השדרה של הסרט. מישל וטוני נתקלים באנשים שונים ומגוונים – פסיפס ייחודי של דמויות המאכלסות את השוק הקטן של מסחר בספרים ערביים בישראל. למשל: איאד – בעל “חנות ספרים בתוך משאית המספק ספרים לבתי הספר הערבים בצפון הארץ, עבאסי – היבואן מחיפה ואשתו סופרת הילדים, מוחמד מונה מירושלים שהתייאש מערבית ומוכר בעיקר ספרים באנגלית ועוד.

הערוץ העלילתי השני מלווה את מישל אל-רהב בשליחותו האישית לקדם קריאה בשפה הערבית בקרב תושבי יפו הערבים. מצבה של השפה הערבית בישראל, פעם שפה רשמית, הוא בכי רע. בעיר מעורבת כמו יפו, התושבים הערבים לומדים בגיל צעיר עברית ולמעשה מאבדים קשר לשפה הערבית הספרותית שבה כתובים הספרים. קריאה בערבית הספרותית קשה להם, ומאחר וגם הספרים עצמם לא זמינים, בסופו של דבר הם קוראים בעברית – שפה שמגיעה עם מטען לא פשוט. התוצאה טראגית – הם פשוט נמנעים מקריאה. מישל מקדיש את חייו לקידום קריאה בערבית ביפו, ומעבר לעובדה שהוא מביא ספרים מגוונים לחנות שלו (ספרי ילדים, קומיקס, ספרות עיון פוליטית, פרוזה ושירה), הוא הולך לגנים ולבתי ספר, מדבר עם ילדים ונוער, מעודד אותם לקריאה. לדוגמה הוא הכניס ספרים למספרות, ומפתה אנשים הממתינים לתורם לקרוא. ביחד עם מורה יפואית בשם עליה הוא פותח בית ספר ללימוד השפה הערבית המדוברת בקפה, ושואף לקרב בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בעיר. מישל, דון קישוט מקומי, מאמין שאם יביא ספרים ויקדם קריאה ביפו, התרבות הערבית שנעלמה מהעיר תצמח מחדש ותביא עמה בשורה לארץ ולעולם. המסע של מישל קשה, סיזיפי ורצוף אכזבות. בבית הקפה הוא יושב עם סופרים, משוררים וחוקרי תרבות ערבית, ומנסה להבין איכן טעה, ואיכן הוא עוד יכול לשפר ולקדם. זהו מפעל חיים של איש אחד – האיש שחלם ספרים.

הערוץ השלישי בסרט הוא המחקר שעורך טוני קופטי, אחיינו של מישל, אחר התשובה לשאלה – לאן נעלמו הספרים שנגזלו מתושבי יפו? זוהי חקירה בלשית מותחת שעוברת בין מספר מוקדים: הכנסייה האורתודוקסית שהחביאה במחסניה ספרים ערבים אחרי מלחמת 48′ ; הבית הירוק בשד’ יפת, במקור ביתו של השייח’ עלי ואחרי 48′ שימש כמפקדת המוסד ומקום מושבה של הספרייה הערבית בה אוכסנו חלק מהספרים שנאספו ע”י הצבא ופקידי הממשלה, עד שנסגרה ב-1952 ; תושבי העיר הוותיקים שעד היום מחביאים בביתם חלק מהספרים העתיקים ; הספרייה הלאומית בירושלים, התחנה האחרונה אליה הגיעו הספרים ששרדו, ושהגישה אליהם מתאפשרת לחוקרים או לסטודנטים בלבד. בעזרת חוקרים והיסטוריונים, טוני חושף סיפור עצוב של גזל המורשת התרבותית של הערבים הפלסטינים.

שלושת הסיפורים, המסעות אם תרצו, נשזרים זה בזה בקולותיהם הייחודיים של טוני, מישל ואבו-ג’ורג’ הזקן, ובסגנון השואב השראה מתוך עלילות אלף לילה ולילה, הם יוצרים סרט מפתיע וצבעוני אודות מאבק תרבותי המפעפע ומתרגש בימים אלו ממש ביפו, בחיפה, בירושלים, בנצרת – למעשה בכל הארץ.


%d bloggers like this: